מנורת המאור
סדר שלישי, והיא תקיעה תרועה תקיעה. תקיעה היא העברת קול פשוט, והוא סימן לעזוב הדבר שהיו עוסקין בו קודם, כמו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, וכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם מרדוף אחרי אחיהם. כך כשאברהם ויעקב אוחזין במדת הדין והיא בידם נכבשת, תעזוב הקטרוג ולא תזיק להם לישראל, ולא יהיה רשות לשטן להשטין עוד עליהם, ולא זאת בלבד, אלא שמליץ טובה על ישראל. וזהו שאמרו ז"ל מלאך טוב מברך להם לישראל ומלאך רע עונה אמן על כרחו. ומיד קול שני יוצא, והיא תרועה, והוא רמז לשוב מדת הדין למקומה, ונוסעת והולכת לה, שסימן הנסיעה היא התרועה, כדא' תרועה יתקעו למסעיהם, ומיד העולם מתבשם, ושמחה באה לעולם. שהעולם אינו מתקיים אלא על ישראל, כדא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכו', וכשישראל בצער ומדת הדין שרויה על ישראל, כביכול כל העולם כולו בצרה, וכשמדת הדין מסתלקת, מדת רחמים גוברת, והב"ה מרחם על ישראל.
מנורת המאור
סדר התקיעות. תנן סדר תקיעה שלש של שלש שלש. לפי ששלש פעמים כתי' תרועה ביובל, ולמדנו תקיעה של שופר של ראש השנה ממנו. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי, שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ר' יודה אומר בראש השנה תוקעין מלכיות זכרונות ושופרות. אני ה' אלהיכם, אלו המלכיות. זכרון תרועה, אלו הזכרונות. שופר תרועה, אלו שופרות. מנין שהיא פשוטה לפניה, ת"ל והעברת שופר. ומנין שהיא פשוטה לאחריה, ת"ל תעבירו שופר, שהיא פשוטה בהעברת קול. מנין שהוא שלש של שלש שלש, ת"ל יום תרועה, זכרון תרועה, שופר תרועה. ובכל תרועה למדנו שיש תקיעה לפניה, דכתי' (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה, הרי תקיעה קודם תרועה. ותקיעה לאחריה, דכתי' (במדבר י, ו) תרועה יתקעו למסעיהם, הרי תקיעה אחרי התרועה. הרי שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ותקיעה למדנו מהפסוק שהיא העברת קול פשוט, דכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם, ר"ל כמו שתוקעין במלחמה לרמוז לחיילים לשוב מלרדוף אחרי אויביהם. ותקיעה זו העברת קול פשוט בלבד, ככרוז הזה שצווח ומכריז בקול פשוט, אבל תרועה אין אנו יודעים מה היא, אלא שמתרגמינן תרועה יבבא, שהיא קול בכיה ויללה, דכתי' (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. ואין אנו יודעין אם כאדם הגונח מלבו, כמו החולה שמצפצף כיונה והוגה בכאבו בקולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהן קצת, והוא הנקרא גנח, או כאדם המייליל ומקונן ומשמיע קולות קצרים סמוכין זה לזה והוא הנקרא יליל, או אם שניהם כאחד. ועל זה אנו תוקעין הכל, מפני הספק, כדגרסי' במ' ראש השנה התקין רב בהו בקצרי תקיעה ושלשה שברים ותרועה ותקיעה, ומפני הספק שמא התרועה הוא גנח שהן השברים ואם כן לא עשינו כלום, לפי שייליל, שהן קולות הקצרים, הפסיקו בין תרועה לתקיעה אחרונה, וצריך שלא יהא ביניהם הפסק. לפיכך צריך לתקוע תקיעה תרועה תקיעה, מפני הספק, כדי לצאת ידי חובה, אם בזה ואם לאו בזה. וגרסינן בפרקי ר' אליעזר כשבא אברהם אבינו מהר המוריה, הלך סמאל ואמ' לשרה, אי שרה, אי שמעת מה נעשה בעולם. אמ' לו לאו. אמ' לה, לקח אישך הזקן את הנער יצחק ושחטו והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיליל שלא היה יכול להנצל מידו. מיד התחילה בוכה ומיללת, ובכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות ושלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.